ככה לא מתמודדים

"ככה לא מתמודדים" אמרתי לבני, שנמצא כרגע בשיאו של גיל ההתבגרות. זה קרה בדיוק כשנכנסנו לרכב לנסוע הביתה אחרי שהוא ברח באמצע שיעור קיר הטיפוס שלו.

"לא נכון, ככה אני מתמודד, אמא, וזה טוב לי"…

ואני, בשלי, מנסה להבהיר לו וללמד אותו שזו הימנעות ובריחה, ושככה לא מתמודדים, ושיש לו את הכוחות להגיב אחרת לגמרי.

"מה קרה שם עכשיו?" אני שואלת אותו. "מה היה לך כל כך קשה, ששוב החלטת לברוח ולהימנע מהסיטואציה?"

דמעות עלו והחלו לזלוג על פניו. פרץ צעקות מילא את הרכב, מ- 0 ל- 100. בין צעקה אחת לשנייה הבנתי שמשהו בשיחה עם מדריך קיר הטיפוס היה כל כך קשה עבורו, עד שהוא לא היה מסוגל לשאת יותר את הסיטואציה ולהישאר לידו.

לקינוח הוא אמר לי: "ואמא, את יכולה להגיד למדריך שאני לא חוזר יותר לקיר טיפוס ושסיימתי"…

זהו משפט שמוכר לי מהעבר, ואני יודעת שהוא באמת יכול להיתקע במצב כזה ולשרוף את החוג בגלל מה שקרה עכשיו.

נתתי לבן שלי כמה ימים להתקרר ולהירגע ובזמן הזה עשיתי בדק בית עם עצמי על הסיטואציה שקרתה.

לאחר שיחה עם חברה טובה והתבוננות עצמית, הגעתי למסקנה שאני טעיתי, והבן שלי צדק.

הילדים שלנו הם המורים הכי גדולים שלנו בחיים.

אני התמקדתי בתוצאה שקרתה – בתגובה שבה הוא ברח מקיר הטיפוס. אבל היה עליי להתמקד בנקודת ההתחלה, בשורש.

והשורש הוא שקרה אירוע שגרם לו להרגיש רגש ולחשוב מחשבה שהיה לו קשה מאוד לשאת. כדי להפסיק להרגיש ולחשוב אותם, הוא בחר להתרחק מהסיטואציה באמצעות בריחה.

במונח מקצועי זה נקרא Flight והוא אחד משלושת מצבי התגובה לאיום: Freeze, Fight, Flight.

אלו שלושה מצבים שבהם האדם מגיב כשהוא חש איום, וכך הוא בעצם שומר ומגן על עצמו. ברגע שבני ברח, הוא מיד חש תחושת הקלה. האיום הוסר.

אז דייקתי לעצמי שבני כן בוחר בדרך של התמודדות, ובכך הוא מקל על עצמו. כתגובה אוטומטית וראשונית – זה מצוין. מנגנון ההגנה עובד ושומר עליו.

כמה ימים לאחר מכן לקחתי אותו לשיחה. קודם כול שיתפתי אותו שחשבתי על הדברים, ושבעצם הוא צדק.

מיד אורו עיניו.

הסברתי לו שהוא אכן מתמודד. אך הוספתי וחיזקתי אותו בכך שהוא מספיק בוגר, ושיש לו לחלוטין את הכוחות והמשאבים להמשיך לפעול ממקום חיובי ובריא יותר, אחרי שהוא נרגע, ולא להיתקע שם.

ופתאום הסקרנות חזרה לה . 😊