עוד יום עבודה שמסתיים מאוחר מהרגיל. הרכב קר, אני בדרכי הביתה, והשעה כבר כמעט 23:00. חן מתקשר לשאול לשלומי ומתי אני חוזרת הביתה. איזה בעל חמוד יש לי. בנוסף, הוא מגדיל ראש ושואל אם הספקתי לאכול משהו או שאני רעבה.
"אני ממש רעבה," אני עונה לו. "לא הספקתי לאכול בכלל."
"טוב," אומר חן. "הילדים כבר ישנים, אז אכין לך ארוחת ערב פשוטה שאת אוהבת, ואז אלך לישון."
כל הנסיעה הביתה אני מפנטזת על האוכל שהוא מכין לי. הבטן מקרקרת, ואני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני לא אוכלת משהו בהפסקה שיש לי ומעבירה ככה יום שלם בלי לאכול. חן יודע בדיוק מה אני אוהבת, וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לסיים יום ארוך – ארוחת ערב ביתית וחמה.
הגעתי הביתה. אני מניחה את התיק, שוטפת ידיים ומתיישבת לאכול. להפתעתי, חן עדיין ער. הוא מתיישב לידי, ואז אני רואה משהו אדום על הצלחת.
"מה זה, ממי?" אני שואלת בתמימות.
"זה? השקעתי עכשיו, חבל לך על הזמן! הכנתי לך את הביצה המקושקשת הכי טעימה שיש!"
"אבל למה היא אדומה, ממי? לא הבנתי…" אני אומרת לו.
ובתוכי אני כבר מתחילה להרגיש את התסכול בבטן.
"הוספתי למחבת קטשופ, שיהיה כזה טעים, בטעם של שקשוקה," הוא אומר לי. "תטעמי, זה ממש מעולה!"
"קטשופ? מה? מקושקשת אדומה??" הטורים מתחילים לעלות לי, הדציבלים נהיים גבוהים ואני מתחילה להרגיש את הדמעות בעיניים. אני עייפה ורעבה.
"אוףףף. אתה אוהב את זה ככה. אני לא אוהבת את זה ככה… חשבת על עצמך ולא עליי. ואני נורא עייפה, אין לי כוח להכין עכשיו משהו אחר. ואני רעבה!"
וכך התחיל "ויכוח המקושקשת" המיתולוגי שלנו, שמאוד מהר הפך לריב רציני ואף התפוצץ. היום אנחנו יכולים להיזכר בזה ולצחוק, אבל באותם רגעים זה היה ממש לא נעים. בתוך זמן קצר שנינו הרגשנו ונראינו כמו ביצה מקושקשת רותחת בעצמנו, אדומה.
אז מה בעצם קרה לי באותו רגע?
במושגים של תרפיית המפגש אנחנו אומרים: נחטפתי לשכונה קשה.
כמה בקלות אנחנו יכולים להגיע לתהומות עמוקים ולריבים קשים, שעל פניו התחילו ממשהו פשוט… ביצה מקושקשת. ולכל זוג יש את הביצה המקושקשת שלו.
אתם מכירים את זה? שאנחנו מוצאים את עצמנו בזוגיות, ובלי לשים לב פתאום רבים ריב ממש חזק – אבל ממש על שטויות?
זה קורה לכולנו. והאמת היא פשוטה למדי: הסיפור, ובמקרה שלי זו הייתה המקושקשת, הוא שזה אף פעם לא באמת הסיפור 😊.
זה אף פעם לא באמת הלכלוך בכיור, ערמות הכביסה, זה שהוא שוב איחר הביתה מהעבודה, או זה שהיא שוב עם כאב ראש ועייפה, או התחושה שאף פעם היא לא מרוצה.
ובאמת, אלה לא שטויות.
כי בעומק הדברים מסתתרים המקומות הכי רגישים והכי כואבים שבנו: שהוא לא רואה אותי, שהוא לא אוהב אותי, שהיא לא מעריכה אותי, שהיא לא מכבדת אותי.
אז מה חשוב שנדע?
קודם כול, להיות מודעים לכך שאנחנו מגיבים מתוך כאב פנימי עמוק, שלפעמים מעולם לא היינו מודעים אליו ולא דיברנו אותו.
הכי קל להתעצבן על הכלים בכיור, אבל בואו נעצור לרגע, ובאומץ נבחר לדבר בינינו בכנות על אותו כאב.
כי לכל אחד מאיתנו יש את הביצה המקושקשת שלו.
ואם נדבר עליה, לא נצטרך יותר להתהלך בתוך ביתנו על קליפות שברי ביצים 😊.
